בפרשת השבוע אומר הקב"ה למשה את הסיבה שבשבילה הכביד את לב פרעה :
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' ".

עשר המכות מלבד היותם עונש למצרים,
הם נועדו גם כדי להחדיר את האמונה בליבותיהם של בני ישראל,
ואת אותה אמונה,מצוה הקב"ה להעביר לדורות הבאים.

השאלה היא, מדוע הלשון היא "ולמען תספר",
מדוע נוקטת התורה במילה "תספר" ??
במה שונה הציווי הזה משאר הציווים האחרים בתורה ששם הלשון היא "תדבר,תגיד,תאמר" ??
מדוע לא כתבה התורה " ולמען תדבר באזני בנך.." ??

שני חולים אנושים שהיו מרותקים למיטתם שכבו בחדר אחד בבית החולים.
אחד מהם היו מושיבים אותו כל יום במיטתו למשך שעה כדי לעזור לזרימת הדם ברגליו.
מיטתו עמדה ליד החלון היחידי שבחדר ,
והאחר נאלץ לבלות את כל ימיו כשהוא שוכב על הגב.

שני האנשים דיברו בינהם שעות על גבי שעות.
על הבית, על המשפחה, על העבודה שהיתה להם.

בכל אחה"צ כשהאיש במיטה שעל יד החלון היה מתיישב, הוא היה מתאר לחברו לחדר את כל הדברים שהוא יכול היה לראות מבעד לחלון.

החולה במיטה השניה חיכה כל יום לאותה שעה.
תאוריו של שכנו לחדר על הנוף המרהיב, על הצבעים, על מה שבחוץ, הרחיבו את עולמו והזרימו חיים חדשים לגופו.

החלון, כך לפי תאורו של שכנו השקיף על פארק עם אגם יפיפה, ילדים התרוצצו במדשאות, והשמש זרחה והאירה.

כשהאיש ליד החלון תאר את כל הדברים בפרטים נפלאים, האיש במיטה השניה היה עוצם את עיניו ומתאר לעצמו את הנוף הציורי.

כך עברו להם ימים ושבועות.

יום אחד כשנכנסה האחות לחדר, היא מצאה כי האיש שליד החלון, נפטר אל בית עולמו.

כשהחולה השני הרגיש שזה הזמן המתאים,
הוא ביקש להעביר את מיטתו ליד החלון.
האחות שמחה למלא את בקשתו והעבירה את מיטתו על יד החלון.

לאט לאט הוא משך את עצמו והתרומם על מרפקיו, כדי להתבונן בפעם הראשונה אל העולם האמיתי שבחוץ, עד עכשיו הוא ראה אותו רק בדמיונו.

הוא התאמץ כדי להסתובב ולהביט מבעד לחלון.

אך לתדהמתו הוא ראה מולו קיר לבן.
החלון השקיף אל קיר לבן וחשוף שניצב היה בסמוך אליו.

האיש שהיה המום שאל את האחות,
ממה סבל חברי שנפטר? כיצד הוא תאר לי עולם שאינו קיים ??

והאחות ענתה:
חברך היה עיוור, הוא תאר לך את עולמו שלו שהיה לו בתוך ראשו.

המציאות העובדתית לא באמת תופסת מקום.
מה שקיים הוא רק "תפישת המציאות",
הסיפור שקיים אצלנו בראש.

כשהקב"ה אומר למשה רבינו את הציווי להעביר את עניין עשר המכות לדורות הבאים, מאב לבנו,
הלשון היא בדוקא "ולמען תספר.."
כי אנחנו לא מעבירים לילד מידע.
אנחנו מספרים לו את הסיפור שנמצא אצלנו בראש, ועל סמך אותו סיפור שלנו, הוא בונה את הסיפור שלו.

הורים, מורים מחנכים, כולנו…
איננו סוכני מידע, אנחנו מספרי סיפורים.

מידע,נתונים, אפשר להזין למחשב,
שם הם יאוחסנו בצורת מידע עובדתי בלבד.

לעומת זאת,אצל בני האדם כל מידע מתהווה לסיפור.
המוח האנושי מכיל ציורים,צבעים ותחושות.
משכך כל נתון חדש מעובד מיד לסוג של תמונה.
הוא אף פעם לא נשאר כשורת אקסל.

אותם הנתונים והמידע שאנחנו קולטים מעובדים לסיפורים, חלקם סיפורים קצרים, חלקם סיפורים יותר ארוכים,

כשאנחנו מדברים עם האחר,אנחנו לא מעבירים מידע, אנחנו מספרים את הסיפור שקיים אצלינו.
הצבעים ,התחושות,הכל עובר דרך אותו " מידע".

סיפר הגאון רבי חיים פרץ ברמן ר"מ בישיבת פונוביז', שפעם אחת מרן רה"י הגרי"ג אדלשטיין שליט"א ביקש ממנו לטפל בבחור שהיה נכשל בעישון סגריות בשבת.

מרן שליט"א אמר לי, כך הוא סיפר,שלפני שאני משוחח עם הבחור עלי לדעת שאין לבחור הזה כל חסרון ביראת שמים.
' תכניס את זה לעצמך היטב בראש', תבע ממני,' שאין לבחור זה כל בעיה ביראת שמים,היראת שמים היא בסדר, והכשלון הזה אינו נובע מחוסר יראת שמים, ולא אפרט לך כעת ממה הוא כן נובע'.

והסיבה שהרה"י שליט"א דאג להדגיש לי שאין לבחור חסרון ביראת שמים, כי הוא ידע שאם ההסתכלות שלי עליו תהיה כמחלל שבת
א"כ כל מה שלא אעשה , לא יעזור כ"כ,
ערכו של הבחור ירד בעיניי ובזה יחוש גם אותו בחור.

הוא הורה לנסות למצוא את הדרך לגרום לו להפסיק לעשן בכלל, גם באמצע השבוע,
לא להעיר לו על העישון בשבת.

"ולמען תספר באזני בנך.."
אנחנו מספרי סיפורים, ומשכך המסר שאנחנו רוצים להעביר אינו עומד בפני עצמו.
צורת העברת המסר חשובה לא פחות,
כי היא מייצרת את הסיפור.

החביבות ,החיוך ,הכבוד,
מה שנמצא מעבר למילים , מעבר לנתונים,
הם אלו שיקבעו כיצד יראה הסיפור שאותו יספר הילד לעצמו.

"ולמען תספר.." – אינך מקליד נתונים, אתה מספר סיפורים.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]